רש"ש על חגיגה ח׳

1 תד"ה טופלין. דס"ל לחזקיה אדם כ"ה בב"ח חולק כו'. פי' דהשתי כסף יכול לחלקן לב' בהמות כ"א תהיה שוה מעה אלמא דמצטרפי ב' בהמות אהדדי לצאת יד"ח בהן. לכן כמו כן אף דבהמה השניה כולה ממעשר מצטרפת עם הראשונה שהיא מן החולין וה"ל טפילה ודברי הק"ע מגומגמין בזה:

2 תד"ה משום סקרתא. כדאמרינן בפ"ב דבכורות נט. כ"נ דצריך לציין. ויכוונו להא דא"ר שם עשירי מאליו הוא קדוש וע"ש. וע"ע שם נח בתד"ה וא"א בסופו. ומש"כ התוס' כיון דחייב מה"ת לקדשו. ר"ל אע"ג דמצוה להקדישו ולומר ה"ז מעשר כדתנן התם נח ב מכל מקום כיון דמחויב להקדיש אותו שיצא בעשירי דוקא ל"ש ביה שום איסור. ובזה מיושב כל מה שגמגם הט"א ע"ד:

3 תד"ה ושמחת בסופו. ת"ל האלה אלה נוהגין כו'. כצ"ל:

4 גמרא בחגך ולא באשתך. בט"א הקשה דא"כ למאי תני בביצה ולא מיבמין ת"ל דאפי' בחוה"מ אסור ע"ש. ולכאורה למש"כ התוס' בכתובות מז בד"ה דמסר דנשואין בלא סעודה שרי א"ש. אך לפי מש"כ הרש"א שם דמודו התוס' דמדרבנן אסור ישאר קושייתו. אולם י"ל קושייתו ע"פ תירוץ הראשון דהתוס' שם דנ"מ לתוי"ט ע"ש:

5 רש"י ד"ה לא פליגי. במעות אלא בבהמה כו'. ועט"א ול"נ דרש"י נד מפירושו משום דא"כ מאי פריך והא קתני אכילה ראשונה כו' דלמא תני בהמה וה"ה או כש"כ מעות. אלא ע"כ דס"ל להש"ס דמאי דתני תני ודל"ת לא סבירא ליה:

6 רש"י ד"ה האי סתם. היכי דמי. הס"ד ואח"כ מה"ד משום:

7 תד"ה מי שחגיגה. דאי ממדבר ה"א עולה ושלמים. כאן הוא הפסק ענין:

8 בא"ד הקשה הר"א כו' עד סה"ד. מהתוי"ט בד"ה ולא בעופות בסופו נראה שנשמטו מכ"ת דה"ת הללו: